החיות של מישה
הספורט התחרותי היה חלק דומיננטי ובלתי נפרד מילדותו והתבגרותו של יפתח. יפתח החל לשחק טניס בגיל 6, ועם השנים הפך לספורטאי תחרותי ברמה הארצית. בסביבות גיל 13 הוא צורף לקבוצת המצטיינים (״האקדמיה״) של מרכז הטניס בישראל, שכללה שחקנים שנבחרו מכל רחבי הארץ, התאמנו מספר שעות בכל יום, והתגוררו יחד בתנאי פנימיה ברמת השרון. כיוון שאנחנו גרנו ברמת השרון יפתח יכול היה לישון בבית.
החיים כשחקן מקצועי בספורט אינדיבידואלי היו מאוד תובעניים. במהלך כל שנות נערותו, קבוצת המצטיינים היתה מתאמנת מידי יום החל מ- 5:30 בבוקר. יפתח היה קם ומתארגן באופן עצמאי, וב- 5:10 כבר היה יוצא על אופניו לבד לעבר מרכז הטניס, רכיבה שארכה כרבע שעה, פעמים רבות לפני עלות השחר, או במזג אוויר גשום וקר. כאשר התנאים לא איפשרו לשחק, הנערים היו עוברים לאימון גופני. לאחר אימון של כשעתיים הנערים היו מתקלחים וממהרים על אופניים לבית הספר ברמה״ש, ומיד לאחר בית הספר היו חוזרים למרכז הטניס, אוכלים שם צהריים וממשיכים להתאמן עד הערב. האימונים היו מפרכים, כללו אימוני כושר גופני, אינספור שעות על מגרשי הטניס וגם אימונים מנטליים.
במהלך כל שנות נערותו יפתח דורג בין הראשונים בקבוצת הגיל שלו.
במהלך השנים זכה יפתח להתאמן תחת המאמנים מהמובילים בישראל, וביניהם הראל לוי, נועם אוקון, רונן מורלי, מישה איילוב ורן בקר. קשר מיוחד נרקם בין יפתח וחבריו לקבוצה לבין מישה איילוב, שהיה עבורם לא רק מאמן אלא גם דמות חינוכית. כחלק מאישיותו המיוחדת מישה דרש מהנערים משמעת אימונים קפדנית וספרטנית, והקרבה ללא סייגים, אך היתה בו רגישות פנימית עמוקה, הומור וחיוביות, ראיית האחר וערכים של חברות, איפוק וכבוד הדדי.
בתור נער הייתי שחקן טניס תחרותי. במשך כל שנות ילדותי נדרשתי למשטר אימונים קפדני (כמעט כל יום מ-6 בבוקר על המגרש, עוד לפני בית הספר). ענף זה הינו מאוד תובעני מבחינה מנטלית.
גם כאשר אתה מדורג גבוה בדירוג הארצי, אתה נדרש להתמודד עם המון הפסדים, כשלונות ואכזבות. אני חושב שדווקא החלק הזה שיפר אותי בתור בן אדם. למדתי להיפתח למקומות בהם אני פחות טוב. להסתכל עליהם בתור הזדמנות ולא בתור גורל. ולמדתי גם שלבסוף לא משנה כמה אתה מוכשר, בלי עבודה קשה וסזיפית אי אפשר באמת להגיע למצויינות.
יפתח כותב במסגרת תהליך הקבלה לבה"ד 1
במרוצת הזמן, הקבוצה זכתה לשם ״החיות של מישה״. מרבית שחקני הקבוצה היו נערים בנים, אך עם השנים השתלבו בה גם בנות, וביניהן לינה גלושקו שהפכה בשנים האחרונות לשחקנית המובילה בארץ, ומתחרה בהצלחה רבה בסבב העולמי.
״החיות של מישה״ היו מבלים אחד עם השני ימים ולילות, לעתים בתחרויות בינ״ל, פעמים רבות במקומות נידחים, ללא תהילה. על אף שלא פעם היו מתחרים אחד כנגד השני, התפתחה ביניהם אחווה מופלאה, המזכירה לפעמים את האחווה הקיימת בצוותים לוחמים ביחידות מובחרות. הנערים למדו לתמוך אחד בשני בכשלונות, הכאבים, הפציעות, והאכזבות, ולא רק בהצלחות או זכיות בגביעים ואליפויות. בשלב מסוים נסע מישה עם משפחתו להתגורר בארה״ב והנערים זכו להתאמן וללמוד רבות גם מהראל לוי, ולאחר מכן נועם אוקון, שבמידה מסוימת המשיך את דרכו של מישה, השפיע על הנערים והיה קרוב אליהם מאוד. את יפתח ליוו במהלך השנים גם מאמני כושר שהשפיעו עליו רבות, וביניהם אייל תעוז ששימש גם כמנהל מרכז הטניס, ד״ר יובל לוטווק ורועי וורשובר.
החיות של מישה במפגש איחוד בבית של יפתח ברמת השרון, יולי 23'.
